פסק-דין בתיק בר"ע 2404/07

1.         המבקש בתיק בר"ע 2404/07, שהינו בנק (להלן: " הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב (להלן: " המשיב").

המשיב הגיש בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה, וכב' השופטת ורדינה סימון, בפניה התבררה הבקשה נתנה בהחלטתה מיום 20.8.07 למשיב רשות להתגונן בחלק מן הטענות שהועלו ולגבי חלק אחר של הטענות, דחתה את הבקשה (להלן: " ההחלטה").

בבקשה זו, עותר הבנק לקבלת רשות ערעור על ההחלטה ככל שהיא נוגעת למתן הרשות להתגונן. ואילו המשיב הגיש (בבר"ע 2459/07) בקשה למתן רשות לערער על ההחלטה באשר לדחיית הטענות בגינן לא ניתנה למשיב רשות להתגונן.

שמעתי את הבקשות במאוחד, ופסק דין זה מתייחס לשתי הבקשות גם יחד.

2.         ביום 19.1.04 הגיש הבנק נגד המשיב תביעה כספית לסילוק הלוואה במט"ח, מכוח ערבותו לחברת מיה אלקטרוניקה בע"מ (להלן: " החברה") על סך 453,322 ש"ח, מתוך יתרת חוב של החברה שעמדה במועד הגשת התביעה על סך 15,761,210 ש"ח.

ביום 2.3.04 הגיש המשיב בקשה לרשות להתגונן, וביום 30.5.04 נחקר המשיב על תצהירו. 

ביום 24.7.06 נתן בית משפט קמא החלטה, לפיה תינתן החלטה בבקשה לרשות להתגונן, רק לאחר שהבנק ימציא מסמכים מסוימים למשיב. בעקבות החלטה זו ולבקשת ב"כ הבנק, ניתנה החלטה מבהירה. על החלטות אלו הגיש הבנק בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 14.2.07 נתקבלה בקשת רשות הערעור האמורה. ביום 20.8.07, נתן בית משפט קמא את ההחלטה נשוא הבקשה שבפני ולפיה קיבל בית משפט קמא חלק מטענות המשיב ונתן לו רשות להתגונן לגביהן, ואת יתרתן דחה.

3.         לא הייתי מתייחסת בפירוט כה רב להשתלשלות העניינים, אלמלא טען ב"כ הבנק כי בית משפט קמא שגה והתעלם מכך כי המדובר בהגנת בדים חסרת בסיס, וכי " לא מן הנמנע שבית משפט קמא הנכבד לא נתן משקל לעדותו של המשיב כלל, לשפת הגוף שלו, לניואנסים הברורים שעלו בעדותו ולאוירה הברורה של כשלון גרסתו כפי שהיו פני הדברים באולם בית המשפט, ואשר לא באו, מטבע הדברים, לידי ביטוי בפרוטוקול". ולהלן בבקשה, מעלה ב"כ הבנק טענות, רובן ככולן של משקל, אמינות וכיוצ"ב. אין בטענה זו ולא כלום: "בדיון בבקשה לרשות להתגונן, בית המשפט אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירו של המבקש נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו". (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 735 והאסמכתאות שם).

4.         לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער של הבנק ובבקשתו של המשיב על נספחיהם, ולאחר ששמעתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשות להידחות.

אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטה, בשים לב לדרך בה נקבעים ממצאים בבקשה לרשות להתגונן כפי שהבהרתי לעיל; הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא ואין לגלות בהם טעות שבחוק, (זולת טעות אחת, בציטוט מראה מקום של פסק דין, אליה עוד אתייחס להלן). די בכך, ומכוח האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, כדי לדחות את הבקשות שבפני.

רק על מנת להפיס דעתו של ב"כ הבנק, אתייחס להלן בקצרה לטענות הרבות שהעלה בפני ואראה כי אין בהם מאומה.

מכירת החברה לישפאר

5.         בבקשה לרשות להתגונן, טען המשיב, כי הבנק גרם בחוסר תום לב לאי מילוי החוב הנערב, בכך שהוביל להכשלת התקשרות של החברה לה ערב, התקשרות שהיתה מבטיחה כיסוי מלוא החובות לבנק, ובכך נשמטו סיכויי החברה להחזיר לבנק את חובותיה.

בית משפט קמא נתן למשיב רשות להתגונן בטענה זו. ב"כ הבנק טוען, כי בית משפט קמא התעלם מפסק הדין שניתן בדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי ביום 22.7.03, ובו הועלו טענות זהות לטענותיו של המשיב, בדבר חוסר תום לבו של הבנק אותן דחה, ובו הודיעה החברה, כי היא מסכימה למכירה לישפאר. ב"כ הבנק מפנה לפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט המחוזי (נספח ד' לבקשה שבפני), שהוצג אף לפני בית משפט קמא. לטענתו, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מהווה מעשה בית דין המחייב את המשיב ומשתיק את טענותיו. לפיכך, לא הצביע המשיב על כל הגנה הראויה להתברר, מה גם  שהמשיב הודה בחקירה בפני בית משפט קמא, שהוא היה מנהל החברה בזמן המכירה לישפאר.

6.         השאלה אם נוצר מעשה בית דין, אם לאו, הינה שאלה שחוק ועובדה כרוכים בה יחדיו. נפסק, כי " אם העילה כבר נדונה בהליך קודם, הרי היא נבלעה בפסק הדין ואינה קיימת עוד. מכאן, שהתובע מושתק מלעורר אותה מחדש בהליך אחר...

הכלל  בדבר השתק עילה קובע, כי בית משפט לא יזקק לתביעה נוספת בין בעלי דין או חלופיהם, מקום שתביעה קודמת בין אותם בעלי הדין, המבוססת על אותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין לדיון הקודם או שהוא חליפו של מי שהיה בעל דין".  (אורי גורן הנ"ל, עמ' 106-107).

ובפסק הדין ברע"א 10288/02 הבנק הבינלאומי הראשון נ' פרחאת, פ"ד נז(3) עמ' 678 בעמ' 681 אומרת כב' השופטת דורנר: " אין די בזהות אינטרסים לכאורה בין שתי התובענות על מנת ליצור מעשה בית דין, ואף אין די בה כדי להתגבר על דרישת הזהות בין הצדדים, ביחוד מקום שלא ניתנה בו למשיב הזדמנות לטעון את טענותיו (השווה לע"א 258/88 פיטכנבוים נ' רשם המקרעין [2]); (הדגשות שלי - ש.ב.). וכל זאת, מדגישה כב' השופטת דורנר, משום שיחד עם המטרות העומדות בבסיס הדוקטורינה של מעשה בית דין, עומדים מולן זכויות הפרטים, שינתן להם יומם בבית המשפט, תוך שיוכלו הם לשטוח טענותיהם בצורה הטובה ביותר.

7.         ובענייננו: המשיב אמנם אישר בחקירתו, כי בתקופה הרלבנטית היה מנהל בחברה ובכך בא הוא בגדר "החליף" של בעל הדין. עם זאת, העיד המשיב, והדבר אף עולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, כי לא היה נוכח בדיון בבית המשפט המחוזי. בחקירה הנגדית העיד המשיב, כי הגם שהיה מנהל, הוא לא היה שותף בכל פעילות שהיא בחברה, ומכירת החברה נעשתה בניגוד לרצונו. מכאן עולה, לכאורה, כי למשיב לא היה יומו בבית המשפט ועל כן לא ניתן להעלות לגביו את טענת מעשה בית דין.

השאלה בדבר אופי פעילותו בחברה באותה תקופה, אם ידע על המכירה, אם לאו, ומה היתה עמדתו לגביה, הינן שאלות שבעובדה שיש לבררן בבית המשפט. מכאן, שהגנתו אינה הגנת בדים, ככל שטוען ב"כ הבנק לעניין זה, ויש ליתן לו רשות להתגונן בגין טענה זו.

מחלוקת על גובה החוב ושיעורי הריבית

8.         ב"כ הבנק מלין על קביעתה של השופטת קמא, כי היה על הבנק להמציא למשיב מסמכים שונים כדי לבסס את טענתו בדבר המחלוקת על גובה שיעורי החוב ושיעורי הריבית. לטענתו, המשיב "לוחם את מלחמתה של החברה" על מלוא סכום החוב, בעודו נתבע רק על חלק מסוים ומוגדר הימנו- היא ההלוואה הספציפית שלא סולקה. ולא היא. מהאמור בבקשה עולה, כי יתרת החובה בחשבון נשוא התביעה הינו סכום העולה על 15,000,000 ש"ח, אולם המשיב נתבע רק להחזרת סכום ההלוואה. מכאן, שסכום  חובה של החברה מגלם בתוכו אף את סכום ההלוואה. אם סכום החוב אינו נכון, כמו גם שיעורי גובה הריבית, יכול שאין חובו של המשיב לבנק, אף אם הוא נתבע בגין ההלוואה בלבד, בגובה הסכום בו נתבע. (יוער, כי כתב התביעה לא צורף למסמכים הרבים והשונים שצורפו לבקשה). זכותו של המשיב לבדוק את החשבונות ולברר לאשורו את הסכום לו נתבע.